<h1>ספר התרומות שער ל"ג חלק ד'</h1>
<h2>דף מח.</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] מתניתין שנים שהיו דרין בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר. פירוש, דכל חד וחד מדחי ליה אצל חבירו, אחר שהעדים מתו או הלכו, שמכח אותו שטר אין אנו מבחינין מי מהן היה. אבל אם העדים כאן ומעידין זה היה הלוה ועליו חתמנו, הרי אלו נאמנין. ודוקא זה על זה, ולא אחר עליהן, אבל אם הם על אחרים מוציאין, כי מה יוכל לטעון הנתבע, אם יטעון מחברך לויתי ונפל השטר ממנו ומצאת אותו, להא ליכא למיחש, דלנפילה דחד לא חיישינן, שהרי זה השטר אלו נמצא ביד אחרים חוץ ממנו לא היה שוה להם כלום, והיאך נחוש שאליו נזדמן יותר מאחרים, הלכך לחשש דלא שכיח אלא בחד לא חיישינן. והכי איתא בגמרא [ב"ב קע"ב ע"ב] דדיקינן על משנתנו הם על אחרים מוציאין, דלנפילה דחד לא חיישינן. ואע"ג דבריתא פליגא עלה, דקתני [שם קע"ג ע"א] כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים. ליתה, דכתנא דידן קי"ל. וכדאמרינן ביבמות [קט"ו ע"ב] הנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתיב בהו הכי, נני בר חבו וחבו בר נני, ומגבי בהו רבא בר אבוה זוזי, והא נאני בר חבו וחבו בר נני בנהרדעא שכיחי טובא. ומפרקינן למאי ניחוש לה, אי לנפילה מזהר זהיר ביה. פירוש, ולא חיישינן לכגון האי נפילה, הואיל והיתה נפילה דחד. אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה. פירוש, ואין נקנות לו במסירה לבדה, ונמצא שעדיין לא זכה בה המוחזק והשטר עדיין מחבירו ששמו כשמו. ומתרץ אותיות נקנות במסירה. ואע"ג דקי"ל דלא מקנו במסירה, הני מילי בעלמא, אבל בשני יוסף בן שמעון כיון דשמיה כשמיה נקנית במסירה. וכן בזה דעת בעל המאור ז"ל דשני דין אותיות דהכא מדין אותיות דעלמא, דבעלמא צריך שיכתוב וימסור וכאן קנה במסירה בלבד, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא על שם אדם ששמו כשמו ואין צריך להביא ראיה על מסירתו, דקי"ל כתנא דידן דאמר הן על אחרים מוציאין, ע"כ. והנה הר"א בר"ד ז"ל בספר כתוב שם תמה על פירושו ועל סברתו ואמר, מה יעשה כשיאמר הלוה אני לא לויתי ממך, אם יאמר לו זה הלא לוית מחברי והוא הקנה לי, זה יאמר לו במה קנית ובמה הקנה אותך הוא וכל שיעבודא דאית ביה, ע"כ. על כן יש לפרש דאביי הוא דאוקמה למתניתין דהם מוציאין על אחרים משום דאותיות נקנות במסירה, והך סברא דיליה בלחוד הוא, אבל רבא סבירא ליה דלא חיישינן למסירה אלא אמרינן האי דמוחזק ביה דידיה הוא, והוא ניהו מלוה מתחלה. וראיה לדבר הא דגרסינן בפרק האשה שלום מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא, אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן. אמר רבא מנא אמינא לה, דהנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכו' ומגבי בהו רבה בר אבוה זוזי, אלמא לא חיישינן. ואביי התם למאי ניחוש וכו'. אלמא לאביי צריך טעמא דאותיות נקנות במסירה, אבל לרבא לא צריך האי טעמא, אלא לעולם מגבינן בהו למאן דמוחזק בשטרא, ואע"ג דשכיחי טובא דשמהיהו כשמיה, כי היכי דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא, דגמרא מדמי להו אהדדי. מכל מקום לפי דרכנו למדנו דאע"ג דקי"ל אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה, שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת לרבא מוציאין על אחרים, ולא חיישינן שמא מסרו זה לזה ולא קנה, אלא אמרינן הוא היה המלוה. וכן מצינו בספר הזכות סברת הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל. וכן מצינו שפסק הרב ר' משה ז"ל [מלוה פכ"ד ה"ט] שהן על אחרים מוציאין, דלא חיישינן לנפילה. וכן פסק הרב ז"ל בהלכותיו.
וכן אם נמצא לאחד שטר בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהם פרועים. פירוש, מי שיש עליו שני שטרות של שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת ונמצא ללוה בין שטרותיו שטר שנושה בו יוסף בן שמעון פרוע שניהן פרועין, שלכל אחד מהן יטעון שלך הוא הפרוע. והכי אסיקנא בגמרא [ב"ב קע"ג ע"א] דמקשינן טעמא דנמצא הא לא נמצא מצי מפיק, והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהן, ומשנינן במשולשין. ומקשינן א"כ נחזי תברא בשמא דמאן דכתיב, אמר רב הושעיה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד שטר בין שטרותיו ששטר של יוסף בן שמעון שעליו פרוע, שטרות של שני יוסף בן שמעון שהיו לו עליו פרועין. ואלמלא זה השובר היו שניהם נפרעין, כדאמרינן [ב"ב קע"ב ע"א] שהן על אחרים יכולין להוציא. ומסתברא דאביי ורב הושעיה לא פליגי לענין דינא, דמודה אביי דבמשולשין בשטרות מצי מפיק עליהו, ואם נמצא למלוה שטר בין שטרותיו בלא משולשין שטר של יוסף בן שמעון פרוע וכל אחד מהן טוען אני הוא שפרעתיך ולי היה לך למסור השובר הזה, שניהם פרועין. ואע"ג דקי"ל [ב"מ כ' ע"ב] סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול. הכא מיירי שנמצא השובר חתום בעדים ומקוים. אי נמי שנמצא השטר חוב בין שטרותיו של מלוה קרועין, והילכך ריעא ליה. וכדאיתה בפרק שנים אוחזין, וכמו שאנו עתידים להאריך בזה בשער נ"ג. מכל זה למדנו ששנים הדרין בעיר אחת ושמותיהן שוין, שאין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר עליהם, אלא אם כן באו עידי השטר ואמרו זה הוא שלוה ממון זה וזה היה שהלוהו, אבל אם מתו או הלכו להן אין לכוף אחד מהן בשטר זה. אבל הם מוציאין על אחרים ואינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני מאחר ששמו כשמך אני חייב וממנו נפל, דלנפילה דחד לא חיישינן, כמו שבארנו. וכן אם נמצא ללוה שלוה מאחד מהן שובר בין שטרותיו ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, כל שטר שיש להן עליו פרועין, דלכל חד וחד מצי מפיק ליה האי תברא. ומיהו נראה שאם שניהם באין בהרשאה על הלוה יכול לגבות אחד מן השטרות מן הלוה, אע"פ שנמצא בין שטרותיו של לוה ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שהרי הלוה מודה לו בעל כרחו בשני השטרות שעשאם אלא שטוען שפרע אחד מהם. ומיהו אי טעין ואמר לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, פסק הרב ר' שמואל ז"ל שנראה בעיניו דטענתא מעליא הוא. והוא תימה דאם כן איבעי ליה למכתב בתברא שטרות של שני יוסף בן שמעון פרועין, מדלא כתב אלא שטרו של יוסף בן שמעון, יש לנו לומר שלא נכתב אלא על אחד מהן. מיהו איכא למימר דטעמא דידיה משום דמצי למדחי לכל חד וחד ולמימר ליה שובר זה דידך הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה, הואיל דאיהו קא טעין של שניהם פריע חובם, ומשום הכי הרשאה דידהו לא מהניא ולא מידי, אבל היכא דמודה באחד מהן יכולין לגבותו ממנו בהרשאת שיכתבו זה לזה.
ויש לברר זה שפסקנו שאין אחד יכול להוציא שטר על שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מפני שאין מבורר מי מהן לוה ממון זה, אם יש שדה אחת שקנהו יוסף מיוסף או שדה אחת בשתוף אם יכול זה המלוה להחזיק בו ממה נפשך, דודאי חד מיניהו מתחייב ליה ולפיכך יזכה במחציתו בעל כרחם, או בכולו אם האחד קנאו מחבירו, דאמרינן ליה אי את יזפת מינאי שפיר קא טריפנא ואי אידך יזיף כיון דלית ליה נכסי בני חורין טריפנא מיהא. ודבר זה מבורר דינו בהדיא בבכורות. דגרסינן בפרק יש בכור לנחלה [בכורות מ"ח ע"א] דתנן מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן, מת אחד מהן בתוך שלשים יום האב פטור, מת האב והבנים קיימין, ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו, ואם לאו פטורין. ר' יהודה אומר נתחייבו נכסים. ואמרינן עלה בגמרא דמית האב אימת, אילימא אחר שלשים יום בהא לימא ר"מ כי חלקו פטורין, והא אשתעבדו להו נכסי, ואלא בתוך שלשים יום, מאי איריא כי חלקו כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולידחייה וליזיל לגבי האי ולידחיה. אמר ר' ירמיה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת בשתוף בעל חוב גובה מהן, דאמר ליה אי כדידך מסיקנא מנאתא דידך קא שקילנא, ואם באידך מסיקנא מנתא דחברך קא שקילנא. אמר רבא נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה, מי איכא דלדידיה לא מצי תבע ליה, לערב תבע ליה, והא תנן המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה. והכי איתה התם בין ללישנא קמא דמתני לה ארישא, בין ללישנא בתרא דמתני לה אסיפא, ודוק ותשכח. הילכך קי"ל כרבא ואין מניחין אותו לירד לקרקע המשותף ביניהם. ותקנת חשש שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אם ירצו הם ללות מאחרים או ללות זה מזה, ישלשו שמותיהן כדי לברר מי מהן היה. וכדתנן [ב"ב קע"ב ע"א] כיצד יעשו ישלשו ויכתוב יוסף בן שמעון בן לוי, ולאחר יכתוב שם זקנו. ואם היו משולשין אף בשם אביהן, יכתבו סימניהן. פירוש, פלני שחור או ארוך או גוץ. ואם היו שוין באותן סימנין כתבו כהן אם היה אחד מהן כהן. ותניא אם היו שניהם כהנים יכתבו דורות. פירוש, יזכיר שם אבי אבי אבי אביהם עד עשרה דורות, כדי שיוציא חלוק ביניהן או סימן בין שמותיהן להבחין בין המלוה ובין הלוה.
